גבעת עמל – 60 שנות קיפוח

תחילתם של דברים בשנת 1947 – 1948, בעת שתושבים יהודים אשר התגוררו באזור הקרבות שעל גבול העיר יפו, פונו על ידי המוסדות המוסמכים מביתם והועברו באופן זמני לבתיו של הכפר ג’מוסין (היום, גבעת עמל) – זאת עד שישוכנו במקום מגורים קבוע, בשטח מתאים שיוקצה לכך על ידי עיריית תל-אביב.
 
בשנת 1949 פורסמה החלטת ממשלה בנוגע לתושבי ג’מוסין, שקבעה לאמור:
“… כל אלה שהתיישבו בג’מוסין או במקומות אחרים באופן זמני בהסכמת המוסדות המוסמכים, יוכלו להישאר במקומם עד שישוכנו במקומם הקבוע. מי שיקים מעכשיו צריף ללא רשות, הצריף ייהרס… כל “פלישה” נוספת לא תורשה ולא תיסבל וצריפים שיוקמו מעכשיו ללא רשות – יהרסו מיד”.
 
אלא מה? בפועל, לא פעלו השלטונות להעברת תושבי השכונה לשיכון של קבע – ובכך גזרו על תושבי השכונה חיי דלות ועוני שהונחלו מאז ולאורך 3 דורות, עד ימים אלה ממש.
 
בשנת 1961 מכרה רשות הפיתוח את זכויותיה בקרקע לחברה פרטית (דיור ב.פ.), שהכירה בזכותם של הדיירים המחזיקים במבנים המצויים בשכונה לקבל דיור אקוויוולנטי בשיכונים שיוקמו על ידה בנכס, במידה וירצו בכך.
 
אלא שמאז חלפו שנים ארוכות והזכויות בקרקע הספיקו להחליף מספר ידיים, עד שהתגלגלו לידי קבוצת תשובה, המבקשת להקים במקום פרוייקט יוקרה, תוך התנערות מהזכות המפורשת שניתנה לדיירים לקבל את הדיור האקוויוולנטי שלו הם זכאים – דהיינו, דיור המחושב לפי ערכן של דירות היוקרה שתוקמנה במקום.
 
קבוצת תשובה נסמכת, ככל הנראה, על פסק דין של בית משפט שלום בתל-אביב שניתן לאחרונה בעניינן של מספר משפחות, שמהן נשללה הזכות לפיצויים. אלא שספק אם פסק הדין האמור משקף ניתוח נכון של מארג הזכויות בגבעת עמל. לדאבון הלב, עד היום נמנעו תושבים רבים מהגשת תביעה המחייבת את בעל הזכויות בקרקע כמו גם גורמים אחרים, לעמוד בהתחייבויותיהן כלפיהם. רגעי ההכרעה של גבעת עמל מתקרבים וראוי היה שבית המשפט יבחן לעומק את טענות תושבי השכונה. בטוחנו כי בדיקה כזו תוביל למסקנה בלתי נמנעת בדבר זכויות תושבי השכונה לקבלת דיור אקוויוולנטי ו/או פיצוי בתמורה לפינויים מהשכונה.